על חצי הכוס הריקה

בי״ח איכילוב -

פעם ראשונה שאני נכנסת לכאן אחרי האבחון.

כתלי בית החולים נושאים איתם זכרונות כואבים. לפני שנה וחצי אבי הלך לעולמו כאן בבית החולים אחרי שנה מתישה של טיפולים כימותרפיים. עוברת ליד המשרד של חברה קדישא ומצטמררת.

מנסה לשלוט במחשבות ולדחוק אותן רחוק ממני, מנסה לדמיין במחשבתי קיר פיזי אמיתי בין המחשבות שרודפות אותי לבין אני החדשה - חולת הסרטן.

עולה לקומה ראשונה ונכנסת לחלל גדול מלבני עמוק שבמרכזו כורסאות, פינות ישיבה, עציצים מלאכותיים והדפסים של צמחיה על קירות זכוכית. המעצבת שבי מרימה את ראשה ומסננת כנראה שהלכו פה על קונספט של להכניס את הטבע פנימה - אבל איזה טבע, איזה? מה הקשר בין המקום הזה לבין טבע? אולי טבע חברת התרופות שכנראה עושה פה כסף לא רע….

התחושה קשה - בכורסאות הנוחות יושבים המון חולי סרטן ומלוויהם ומחכים לפגישות עם הרופאים. אני רגילה לראות חולי סרטן - המראה לא מרתיע אותי. האימה שאוחזת בי והגוש בגרון הם ההבנה שעכשיו גם אני משתייכת אליהם. אינני עוד המלווה החזקה של החולה המטופל. אינני עוד העמוד התומך - עכשיו אני העמוד הנתמך.

המחכים בתור נראים חסרי פנים - לתחושתי כולם חלשים, עייפים, קירחים, עם מבט בעיניים שנראה חצי אדיש - חצי מובס. אין כאן כמעט חיוכים רק אווירה כבדה ומחניקה של מחלה.

בתוך זה לא מסתדרת לי השייכות שלי למקום הזה-

אני?

כמותם?

לא יכול להיות! בלתי נתפס!

אני צעירה, חזקה, מתעמלת, נמרצת, השפן של אנרג׳ייזר. איך זה יכול להיות שאני מצטרפת לחבורה הזו של אנשים? בלתי נתפס. מדמיינת לעצמי שאם היו קווים של אנרגיה אז הקו שלי הוא קו מקביל לאנרגיה הזו ולכן הוא לא יכול להיפגש איתה.

אז איך יכול להיות שאני כאן?

ניגשת לפקידה במשרד שמנפיקה לי את ה״תיק״ שלי. היא מוציאה תיקיית קרטון בצבע ורוד (- אלא מה? -) ורושמת עליו את תעודת הזהות שלי במרקר שחור. זהו - זה תיק החולה שלי באיכילוב - נכנס לארכיון. עוד סממן שאני אכן חולת סרטן - הרי עכשיו זה כתוב שחור על גבי תייקיה ורודה.

ממתינה בסבלנות בתורי לאחות שתסביר לי את כל התהליך ותתן לי את האינפורמציה הטכנית. אני מחזיקה מעצמי קונטרול פריק - ידע בשבילי הוא כוח, כמה שיותר ידע טכני מרגיע אותי - נותן לי תחושה שאני מבינה ושאני בשליטה. אם אני בשליטה אז המחלה מנוהלת ולא מתנהלת.

נכנסים לאחות - מתיישבים - כמה בדיחות של החצי שלי כדי לשבור את הקרח והופ צוללים…..

ערימות של מרשמים, הפניות, הנחיות ותרופות. מה לוקחים? מתי לוקחים? איך לוקחים? מה עושים במקרה כזה? מתי באים לבית החולים? ותוך כדי שהאחות מדברת נופל לי אסימון.

היא מציירת לי תמונה מוחשית שבעזרתה אני מצליחה לדמיין את המראה שלי בחודשים הקרובים ואני מנסה למצוא את הצד המלא של הכוס בתמונה.

וזו התמונה שמצטיירת לי בדמיון:

מימד ראשון לתמונה:

את הולכת לקבל טיפול כימותרפי שאחד הסימפטומים הראשונים הוא נשירת שיער - השיער ינשור די מהר, כעשרה ימים עד שבועיים אחרי הטיפול הראשון. היתרון - גם השיער במקומות אחרים בגוף נושר...אבל היא ממשיכה ומסבירה שבדרך כלל השיער ברגליים לא נושר.

מה??? היא רצינית??? כל שורשי השיערות בגוף לא עמידים בפני הרעל האדום הזה אבל השיער ברגליים נשאר? אם כבר יש יתרון בחוסר שיער הרי זה החלק בגוף שישמח אותי מאוד אם הוא ייקח קצת הפוגה מגדילה.

מימד שני לתמונה:

- אחת ההשפעות של כל התרופות שאני אצטרך לקחת הוא שינוי הורמונלי בגוף שיגרום לכך שתסמיני גיל המעבר (שבמקרה הטוב אני רחוקה ממנו עשר שנים) מתדפק על דלתי ומגיע . כלומר, תיכף יתחילו לי גלי חום וגלי הזעה- תהיי מוכנה לזה היא אומרת לי ואם זה ממש גרוע אז אפשר לרשום לך (עוד) תרופה להקלה.

מימד שלישי לתמונה:

- שני אלמנטים בפרוטוקול הטיפול שלי הולכים לגרום לכך שאני הולכת להשמין - אחד מהם הוא הסטרואידים שעושים תיאבון מוגבר. אומרת לי האחות שיושבת מולי - תכיני לך קופסאות במקרר עם ירקות אנטי פסטי שיהיה לך מה לנשנש שלא תאכלי דברים משמינים.

השני הוא הטיפול הביולוגי - הציטוט: ״ אנחנו לא יודעים בדיוק למה, אבל הטיפול הביולוגי נקשר לתאי שומן ולנשים שעושות אותו יש נטייה להשמין״

אז אם נסכם לרגע את האימג׳ : מה היא בעצם אומרת?

תוך בערך חודש אני אהיה:

אשה בת 40 אבל בעצם בגיל העמידה, עם גלי חום , הזעה מוגברת ועצבנות,

קירחת -אבל עם שיערות ברגליים

שמנה ונפוחה מסטרואידים עם תיאבון בריא מהרגיל

ועל זה יאמרו בנותיי בזלזול : seriously?????

איפה האימג׳ של חולת סרטן שדופה ורזה? לא נעים להודות בקול רם אבל מאז שאובחנתי זו הייתה חצי הכוס המלאה! סרטן, סרטן אבל היי לפחות לראשונה בחיי אהיה רזה בלי דיאטה.

כל חיי הבוגרים אני נאבקת במשקל - תמיד כמה וכמה קילוגרמים עודפים שאני נושאת איתי. אני כבר שנים אומרת (לפחות 13 שנים) שהטיעון שלי לעודף משקל הוא שאני אחרי הריון ולידה. זה טיעון תקף לא משנה בני כמה הילדים…..

נו שוין - ואחאד חצי כוס ריקה.

ואם הגעת עד פה?

גילוי מוקדם מציל חיים זה לא סיסמה - גילוי מוקדם הציל את החיים שלי! תעשי טובה - תרימי טלפון עכשיו ותקבעי לעצמך תור לבדיקה.