על בשורה רעה והחלטה חשובה

בוחרת בחיים.

היום - במרחק שלושה חודשים בדיוק מיום האבחון שלי בסרטן שד - מרגישה שאני כבר בשלה לכתוב עליו.

בוקר אחד בסוף יוני, נסעתי לבדיקת אולטרהסאונד שד בשאננות גמורה, הרי כבר הייתי שלושה חודשים קודם בבדיקת כירורג שד שאמר לי שסביר ביותר שהגוש שאני מרגישה הוא תוצר של שינויים הורמונליים. אלא שאני לא מפסיקה לדאוג והחלטתי שלמרות הפגישה הזו אני הולכת לעשות אולטרהסאונד - רק כדי שיהיה לי ראש שקט.

בוקר עמוס - תור לאולטרהסאונד ב 11 ואחריו שתי פגישות עם לקוחות שקנו דירות בפרויקט חדש וזו הפעם הראשונה בה נעבור בדירה וניתן לקבלן רג׳קטים על הדירות.

הגעתי למרפאה בזמן וכמובן….איחור…לפחות 15 נשים גודשות את המרפאה ומחכות לתורן, רובן נשים מבוגרות, 2 נשים צעירות ואני. אני מבינה די מהר שלפגישה הראשונה לא אצליח להגיע. מגיע תורי ואני נכנסת לבדיקה, פושטת חולצה וחזיה ונשכבת על המיטה. הרופא שם ג׳ל על המתמר ומניח אותו על השד שלי, שואל כמה זמן הגוש כבר שם ואומר באגביות, זה לא נראה טוב. ממשיך בבדיקה ומושך את המתמר גם לבית השחי ואז לשד השני. אומר שוב באגביות ובאדישות: אני רוצה שתישארי עכשיו לעשות פה גם ממוגרפיה ואז ביופסיה. אני רוצה לקחת לך דגימה מהגוש ומבית השחי.

המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש - אוף צריכה לבטל את הפגישות שלי אבל במקביל מרגישה את הראש מתחיל לדפוק והמחשבות רצות רצות. מתחילה לעכל את מה שהוא אמר אבל עדיין מתנגדת למשמעות למרות שעמוק בפנים אני כבר מבינה אותה. מנסה למצוא את הטיעון הלוגי הפשוט שיסביר את כל הדבר הזה. מתקשרת לחצי שלי ואומרת לו שאני נשארת לבדיקות נוספות, הוא מרגיע באופטימיות האופיינית לו כל כך: גידול לא גדל כל כך מהר, עשית ממוגרפיה ואולטרהסאונד לפני שמונה חודשים, זה שום דבר. אבל, הפסימית שבי מרימה את ראשה - זה לא שום דבר - זה בהחלט דבר. נכנסת לממוגרפיה ולביופסיה ואז הרופא מבקש שאחכה כמה דקות בחוץ. הוא מכניס אותי לחדרון קטן. אני יודעת מה הוא הולך להגיד ובכל זאת…..אולי לא?

שואל אותי אם אפשר לדבר בחופשיות - אני מהנהנת - כמובן שכן. אני בחורה אינטיליגנטית, קרת רוח וכמובן שאני צריכה שהוא ידבר בגילוי רב כי אחרת המוח שלי ישלים את החסר וזה לא יהיה טוב.

יש לך סרטן בשד עם גרורה לפחות אחת בבית השחי - מה שנקרא סרטן דרגה 3, אני מציע שתקבעי תור אצל אונקולוג כי את כבר מעבר לנקודת הניתוח ואין טעם לראות כירורג. כמובן שיש לחכות לתוצאות הביופסיה אבל אני משוכנע ב 99% שזה זה ואין טעם לחכות. וזהו.

יש לי סרטן.

אני מתישבת על המדרגות מחוץ למרפאה - מנסה לנשום עמוק ולהבין את מה שנאמר לי בחדרון הקטן. מתקשרת לחצי השני שלי בידיים רועדות - אני לא יכולה לחכות עם השיחה הזו, הוא מחכה לטלפון ממני אבל אני אשכרה הולכת להודיע לו שיש לי סרטן בטלפון בזמן שהוא בעיר אחרת.

מתקשרת ואומרת לו - הרופא חושב שזה סרטן. ההלם מעברו השני של הקו מהדהד, ממשיכים לדבר ומנסים להבין לוגית וטכנית אילו צעדים נדרשים מאיתנו עכשיו. דבר ראשון פגישה עם אונקולוג. קובעת תור כבר ליום המחרת. אין לי סבלנות לחכות יותר מזה.

נכנסת לאוטו וחוזרת ואומרת לעצמי שוב ושוב בקול רם:

ובחרת בחיים. ובחרת בחיים. ובחרת בחיים.

תוך כדי הנסיעה אני מקבלת החלטה - אולי אחת החשובות בתהליך הזה - מה שצריך לעשות אעשה!

- ניתוחים, טיפולים, כריתות, קרחת .

האופציה לא להיות אמא לילדות שלי לא יכולה להיות קיימת. כל מה שיידרש ואיך שיידרש.

בדיעבד, קבלת ההחלטה הזו עשתה לי טוב כי היא נקודת המוצא ממנה אני מתנהלת, מאוחר יותר כשהתקרב מועד הטיפולים, נשירת השיער ואני מניחה שגם כשיגיע זמן הניתוח, הפחדים והחששות תופסים מקום יותר נרחב. זה שיצאתי לדרך נחושה והחלטתית משאיר פחות מקום לספקות ולשאלות. מבחינתי ההחלטה התקבלה עכשיו רק צריך להוציא אותה אל הפועל וזה החלק הקל.

בוחרת בחיים.

ואם הגעת עד פה?

גילוי מוקדם מציל חיים זה לא סיסמה - גילוי מוקדם הציל את החיים שלי! תעשי טובה - תרימי טלפון עכשיו ותקבעי לעצמך תור לבדיקה.