מלחמת התשה

סוף נובמבר 2015

ייאוש. התשה. כתישה.

תחושה סיזיפית שאני נמצאת בין הפטיש לסדן וחוטפת עוד ועוד מכות מהפטיש.

מדי שבוע ביום רביעי אני מתייצבת באשפוז יום אונקולוגי באיכילוב לקבל את המנה השבועית שלי. כבר ארבעה וחצי חודשים של כימותרפיה והגוף כבר חלש, חלש מאוד. החולשה הפיזית נותנת את אותותיה גם על הנפשי. כמה שאני מנסה לשמור על רוח חזקה ועל אופטימיות ולראות את חצי הכוס המלאה, נדמה שהחצי המלא הולך ומתרוקן ואני נאחזת ממש בכח שלא ייגמר לי.

הגוף כולו כואב - מכף רגל ועד ראש, ולא כמטפורה.

כפות הידיים והרגליים שורפות לי ואיבדו חלקית את התחושה. אני מרגישה כאילו יש לי כריות על הידיים ועל הרגליים - כמו נפיחות שאיננה מרפה וחוצצת במגעה ביני ובין העולם.

השרירים שלי כואבים והמפרקים מרגישים כאילו הם יבשים ואיבדו את הגמישות שלהם.

הבטן כואבת כמעט כל הזמן, מערכת העיכול שורפת על כל חלקיה.

יש לי דלקת בדרכי השתן והתחלתי לקחת אנטיביוטיקה בגללה.

החניכיים שלי מדממות ועל הלשון יש לי פצעים שלא עוברים כבר שבוע.

מרגישה שהפה שלי מלא בכמוסת ג׳ל מריר שמשנה לי את כל הטעמים ואפילו המים לא טעימים לי.

יצאו לי פצעים על הפנים, דלקת בעין וכל ריריות הגוף והעור יבשות יבשות. לוקח לי 10 דקות בבוקר עד שהעיניים מקבלות מספיק לחות ומתחילות לראות.

אני לא מצליחה לישון - נכנסת למיטה מוקדם אבל מרגישה שהראש שלי במודעות כל הזמן ולא נח. מתעוררת כמעט כל לילה לפנות בוקר ולא מצליחה להירדם בחזרה.

מלחמת התשה בה אני נלחמת נגד עצמי.

כמובן שאין גוף בלי נפש - התחושה הפנימית שלי קשה, יש בי רצון להשתבלל - לסגור את כל העולם בחוץ ולהתרכז בעצמי ובחולי שלי. הסבלנות שלי התקצרה עד מאוד.

רוצה לעשות הפסקה מלהכיל את האחר - בקושי יש לי מקום לעצמי. התחושה הזו מוכרת לי - חוויתי אותה אחרי שאבא שלי נפטר, אבל אני יודעת שאסור לי ליפול שוב למלכודת הזו. אני צריכה לשמור על עצמי לא להתרחק מהמרכז שלי - כשאני רחוקה ממנו אני חלשה, אני כרגע זקוקה לסנטר חזק כדי שאוכל להילחם בדבר הזה. אסור לי להתנתק מהעולם, מהמשפחה. שם מקור הכוח והעוצמה שלי ושם נמצא הריפוי שלי.

מרגישה שאני רוצה לצרוח דדדדדייייייייייי - הייתי ילדה טובה, עשיתי הכל כדי לשרוד את הכימותרפיה ועכשיו אני שחוקה -לא זוכרת כבר מה זה להרגיש טוב בתוך כסות העור שלי, לא זוכרת מה זה לפתוח את העיניים בבוקר ולא להיזכר שיש לי סרטן ושפה כואב, ושם שורף.

רוצה לחזור לחיים רגילים.

__________________________________________________________________

הפוסט נכתב בשעות בוקר מוקדמות בשטף אחד מתוך תסכול גדול. שבוע אחריי כתיבת הפוסט התקבלה החלטה להפסיק את הטיפולים הכימותרפיים ולתת לגוף מנוחה - אפשר לנשום לרווחה.

גילוי מוקדם מציל חיים זה לא סיסמה - גילוי מוקדם הציל את החיים שלי! תעשי טובה - תרימי טלפון עכשיו ותקבעי לעצמך תור לבדיקה.