שותפות גורל
היום יש לאבא שלי יום הולדת - יום הולדת שני שאנחנו חוגגים לו בלעדיו.
השנה הזו שעוברת עליי זימנה לי מפגש מסוג אחר עם אבא שלי, סוג של שותפות גורל ביננו מתוקף מעמד חולה הסרטן.
הפעם הראשונה שהרגשתי את זה הייתה לקראת הטיפול הכימותרפי השלישי. ככל שהטיפול התקרב השתלטה עליי תחושת ייאוש, הרי אני כבר יודעת למה לצפות וכמה גועל נפש הולך להגיע. יודעת שאין ברירה וחייבת לעבור את זה אבל זה לא מפחית מתחושת האיכס הכללית. פתאום נפל לי איזה אסימון - נזכרתי במבט המיואש שהיה לאבא שלי בעיניים לפני כל אחד מהטיפולים. מבט של ייאוש שעכשיו אני מבינה ומזדהה איתו. בזמנו חשבתי שפירוש המבט המיואש הזה היא שהוא מרים ידיים ושאין לו כח למלחמה - היום אני מבינה שגם הייאוש, הפחד והתסכול לא מפחיתים מהרצון להילחם. אבל צריך לתת להם מקום ולהכיר בהם - ואולי בעיקר להבין שיש מקום לתבוסות קטנות ולחולשה גם במערכה כזו.
אומרים לי המון שאני גיבורה - אני לא מרגישה כזו, אני עושה את מה שצריך לעשות כדי לשרוד.
הפרוגנוזה שלי מלכתחילה הייתה טובה.
גיבור בעיניי הוא אבא שלי - שלמרות שהייתה לו חרא של פרוגנוזה הוא החליט להילחם ולא להרים ידיים.
את תחושת שותפות הגורל הזו אני מרגישה גם במפגש, אמיתי או וירטואלי, עם נשים שחלו בסרטן שד.
יש איזה קוד משותף ביננו, החל בז׳רגון של המחלה, בהומור שחור ייחודי וכלה במבט אחד קטן שמבין את התחושות העמוקות ביותר שאנחנו חולקות. יצא לי להכיר בחודשים האחרונים נשים אמיצות ומיוחדות ומכל אחת מהן שאבתי כוחות ולמדתי. זה לא קל לי להכיר אנשים חדשים, מכריח אותי לצאת מאיזור הנוחות שלי אבל הרווח מזה הוא עצום והלמידה היא משהו שילווה אותי עוד זמן רב.
גילוי מוקדם מציל חיים זה לא סיסמה - גילוי מוקדם הציל את החיים שלי! תעשי טובה - תרימי טלפון עכשיו ותקבעי לעצמך תור לבדיקה.