חדר משלי

״חוגגת״ שנה לסרטן.

אז כמו בכל חגיגת יום הולדת זהו זמן סיכומים, חשבונות נפש והסתכלות קדימה.

זמן לעשות זום אאוט מהיום-יום ולהביט רגע ממעוף הציפור על השנה הזו. שנה עמוסה רגשית בטירוף, סערה רודפת סערה, אבל איכשהו החודשיים האחרונים היו רצופים בנקודות שיא- יום ההולדת שלי, סיום שלב ההקרנות, חגיגות סוף שנת הלימודים, אזכרה לשנתיים למות אבי.

אין רגע מנוחה.

ובתוך כל בליל הרגשות האלו אני מבינה שאולי אחד הדברים המשמעותיים ביותר שקרו לי השנה הוא הלידה של הבלוג האישי שלי, אז החלטתי לכתוב פוסט שמספר מה הכתיבה והבלוג עשו בשבילי השנה.

אז נתחיל מוידוי - גדלתי בשנות השמונים, כשכל הבנות מסביבי כתבו באריכות את ״יומני היקר״, אני לא כתבתי.

לא בסתר, לא בגלוי ולא בכלל.

הצורך לכתוב נולד אצלי עם האבחון של הסרטן. הרגשתי צורך לשים את המילים שמציפות לי את הראש על גבי נייר כדי שיהיה לי שקט בראש, כדי שאוכל לעבד את הסערה.

כשסיפרתי לחברה אחת שאני כותבת היא אמרה לי באגביות ״אולי תכתבי בלוג?״, גיחכתי והמשכתי הלאה.

עוד באותו שבוע, חברה שנייה (שלא מכירה את החברה הראשונה) הציעה לי לכתוב פוסטים בפייסבוק על הסרטן.

הרעיון התחיל לחלחל.

כמה ימים אחריי, חברה שלישית פרסמה פוסט מאוד חושפני וכנה עד כאב. שלחתי לה הודעה פרטית עד כמה התרגשתי ואז התגלגלה לה השיחה וגם היא הציעה לי לכתוב בלוג.

אז כבר שלושה אנשים שונים עם אותו מסר….כנראה שצריך ללמוד להקשיב.

עוד באותו לילה, כתבתי הודעה קצרה ליונית צוק הבלוגריסטית בפייסבוק שאני אשמח לדבר איתה. תוך כמה שניות התחלנו לצ׳וטט, סיפרתי לה בקצרה מה הוביל אותי אליה ואז היא כתבה לי -בואי ניפגש.

הייתה לנו שיחה מרתקת ובסופה יונית אמרה לי בפשטות - ״פשוט תכתבי - למילים יש כוחות מרפאים״.

חודש אחריי הפגישה נולד הבלוג שלי. ומאז אני כותבת.

אני לא יכולה להסביר במילים כמה זה מוזר בבטן לכתוב פוסט אישי ולשפוך את הקישקעס. הרגע של לחיצה על כפתור ״פרסום״ מלווה בחרדות ובדופק מטורף. אני בדרך כלל לוחצת ואז סוגרת את המחשב. החשיפה מפחידה ועושה לי שמות בבטן, לא התרגלתי עדיין להיות out there.

לקח לי קצת זמן להבין את היתרונות בחשיפה.

להבין את הכוחות המרפאים שיש למילים.

מילים שיוצאות ממני שחור על גבי מסך מחשב מקבלות חיים, מתעופפות ונוגעות באנשים אחרים. אנשים מוכרים ואנשים זרים.

ואז מגיעות התגובות לפוסטים - תגובות גלויות בפוסטים ובפייסבוק והמון(!) תגובות בפרטי. כולן מרגשות אותי עד דמעות.

מרגשות אותי התגובות של נשים חולות שחלקן עברו מה שאני עברתי, הן מזדהות איתי ונותנות לי כוח. חלקן עוד בתחילת הדרך והן סופגות ממני ידע ותובנות.

מרגשות אותי התגובות של בני משפחה וחברים שתומכים בנשים חולות שאומרים שהמילים שלי עזרו להם להבין משהו, לתמוך בחולה בצורה אחרת, לשנות את דרך חשיבתם.

מרגשות אותי התגובות של נשים שהכתיבה שלי מניעה אותן לשמור על עצמן - שמעתי המון פעמים השנה: ״קראתי אותך וקבעתי לי תור״.

מרגשות אותי התגובות של חברים רחוקים, כאלה שאנחנו כבר ״רק״ חברים בפייסבוק והם אינם חלק מהמעגל הקרוב אליי ועדיין מוצאים לנכון לכתוב ולחזק.

מרגשות אותי התגובות של אנשים שאומרים לי - וואו, לא ידעתי מה עובר עלייך ועכשיו אני מבין.

מרגשות אותי התגובות של המשפחה שלי - אבל על זה אני לא כותבת כי תיכף אני מתחילה לבכות.

בקיצור - מרגש - כבר אמרתי?

הכתיבה בבלוג פתחה לי עולם חדש - עולם של בלוגריות.

ופה רגע אחד של אתנחתא והכרת תודה - אני מורידה את הכובע…והמטפחת…(וגם את הפיאה אם הייתה לי) בפני יונית. היא פתחה בפניי עולם שלם שלא הכרתי קודם, השתתפתי השנה בקורס שלה ״הפרלמנט״ פגשתי שם עוד נשים שכותבות, נשים מעוררות השראה, נשים שכנראה לא הייתי פוגשת אחרת ואני שמחה שהן נכנסו לחיי בשנה הזו.

כנראה לא במקרה.

אז מה הלאה?

כמובן שממשיכה לטפל בעצמי ולהבריא, למרות שעברתי כבר את מרבית הדרך, נותרו לי עוד כמה טיפולים עד אוקטובר. ואז אוכל לנשום לרווחה - טפו, טפו, טפו…

ממשיכה לעכל ולעבד, לחבר מחדש את החלקים שלי שהתפזרו והשתנו השנה. ממשיכה ליישם ולהטמיע את התובנות שקיבלתי השנה וכנראה להמציא את עצמי מחדש.

ואני כנראה אמשיך לכתוב במרחב שלי, בחדר שלי, בבלוג שלי - מקווה שיהיה מי שירצה להמשיך לקרוא.

ואם הגעת עד פה?

גילוי מוקדם מציל חיים זה לא סיסמה - גילוי מוקדם הציל את החיים שלי! תעשי לעצמך טובה - תרימי טלפון עכשיו ותקבעי תור לבדיקה.