שומרים על קשר: 

  • Facebook - White Circle
  • Pinterest - White Circle
  • Instagram - White Circle

מי אני?

ברוכים הבאים,

שמי שלי פדן-לורבר, בת 40, נשואה ואמא לשלוש גורות מקסימות, מעצבת פנים. 

ביוני 2015 אובחנתי עם גידול סרטני בשד ומאז אני כותבת, על החוויות, התחושות והתהליך שאני עוברת.

פוסטים קודמים:

September 27, 2016

July 7, 2016

February 23, 2016

Please reload

חיפוש לפי תגיות:

Please reload

COURAGEOUSLY BOLD

November 17, 2015

 

 

אני כבר קירחת ״ותיקה״ - מסתובבת כבר כמעט ארבעה חודשים עם פלומה קטנה על ראשי - זכר לשיער מתולתל ועבה. אני חושבת שאחד מתסריטי האימה הראשונים שעברו לי בראש אחרי קבלת האבחון בסרטן הוא הקרחת. הסממן הכל כך חיצוני הזה הוא סבך של רגשות ותחושות שקשורות לתפיסה העצמית שלנו והוא חלק כל כך מהותי במאבק במחלת הסרטן. יש בה משהו בקרחת שכאילו מסמנת בשלט ניאון מהבהב מעל הראש שלי - ״יש לי סרטן!״.

אני מניחה שזה חוצה מגדרים וקשה גם לגברים אבל אין ספק שאצל נשים נושא הקרחת הוא מועצם ומשמעותי מאוד.

זהו פוסט ראשון מבין שניים כי הנושא מורכב וקשה לפצח לי אותו במעט מילים , בחרתי בכוונה לקרוא לפוסט הזה courageously bold- ולא bald . כל מי שעומד להתמודד עם ההתקרחות הוא אמיץ בעיניי, לא שאני מחפשת להחמיא לעצמי (חס וחלילה - מצקצקת הפולנייה בראשי….) אבל מאז שחליתי אני חשופה לכל כך הרבה נשים, במציאות ובעולם הוירטואלי שבאומץ מתמודדות עם הקרחת כל אחת בדרכה, אבל הן כולן מעוררות השתאות והערצה בעיניי.

 

פחות משבועיים אחרי הפעם הראשונה שקיבלתי את המנה הראשונה של הכימותרפיה התחילה ההתקרחות. 

כשגיליתי שיש לי סרטן הייתי אדישה לעניין הקרחת -

רוצים לקחת לי את השיער כדי שאהיה בריאה ? - אין בעיה - תפדלו! אבל ככל שהתקרב המועד מצאתי את עצמי פוחדת יותר ויותר. מתום הטיפול הראשון אני מושכת לעצמי כל כמה שעות בשורשי השיערות סקרנית לדעת האם כבר התחילה הנשירה. יום עובר ועוד יום ועוד יום- ואני מושכת בשיער אבל לא קורה כלום. כבר 10 ימים …. ״הבטיחו״ לי שאחרי 10 ימים מתחילה הנשירה אז למה עוד לא? חששות מתגנבים ללבי - אולי החומר לא עובד?

הולכת לישון מדי לילה עם השיער קשור בגומיה. אולי זה יעצור את הנשירה, לא רוצה לפתוח את העיניים ולראות את הכרית מלאה בשערות כמו שרואים בסרטים. מנסה לדחות את הקץ. 

ואז ביום ה 14 - עושה בדיקת משיכה רגילה ומבינה שהנה זה מתחיל - קבוצת שיערות גדולה מהרגיל מונחת לי בכף היד. מעבירה שוב יד בשיער ושוב קבוצת שיערות נשארת בתוכה. 

אומרת לחצי - הגיע הזמן - הולכים להסתפר. 

מראש החלטתי שכאשר יתחיל לנשור השיער אסתפר קצוץ. לא מסוגלת לחוות את נשירת השיער הארוך- מרגישה שזה אקט כמעט אלים כלפיי. אז ברגליים רועדות והמון דמעות חנוקות אני הולכת לספר בליווי של אמא, אחים והחצי שלי. 

מדהים כמה מהר רעמת שיער צפופה נוחתת על רצפת המספרה - פחות מחמש דקות ואני מכוסחת - תספורת גלח. העוזר של הספר ממהר לטאטא את השיער שלי מהרצפה - נראה לי שהוא מנסה לחוס עליי אבל אני רואה.

כל שפעת שערי ותלתליי הולכים לאשפה. 

כנראה שגם חלק מהזהות שלי הולך איתם. 

יוצאת מהמספרה עם שיער קצרצר ומרגישה את הרוח בשיער - זה מוזר. 

תחושה בלתי ניתנת לתיאור, הראש קל יותר, חשוף יותר. 

כולם מסביבי נותנים לי מחמאות אבל זה לא מרכך את המכה. 

הולכת לראות את בתי הקטנה, בסך הכל בת שלוש וחצי, היא איננה מבינה מילים גדולות כמו סרטן או כימותרפיה. לה סיפרתי שאמא הולכת להסתפר כדי שיהיה לך שיער קצר כמו אבא. היא מסתכלת עליי מהצד, עיניים בוחנות, כאילו מנסה להבין אם השינוי החיצוני הזה משמעותו גם שינוי פנימי. אחרי כמה דקות של בחינה מדוקדקת מרחוק, היא מתקרבת אליי ואומרת בטבעיות: ״עכשיו גם את יכולה לקחת אותי על הכתפיים - כמו אבא - השיער לא יפריע לך״. 

בבת אחת היא מצליחה להצחיק אותי כל כך ולהרחיב לי את הלב. 

 

הימים הבאים קשים - הנשירה ממשיכה, בכל מקום שאני נמצאת אני משאירה אחריי שובל שיערות- על הכרית, על הכיור במקלחת, על הספה, בכל מקום….כאילו אפשר לראות איפה הייתי בבית גם אחרי שכבר זזתי. המון שיערות קטנות בכל מקום. 

הקרקפת כואבת לי - כל מגע בה, אפילו הקל ביותר, שולח בי צמרמורות וכאב, החיישנים של העצבים שלי בראש מרגישים כמו סיכות קטנות. 

וכנראה שלא פחות מהכאב הפיזי ישנו הכאב הפנימי. 

מסתכלת בעצמי במראה ולא מעכלת שההשתקפות בה היא אני. זה ייקח עוד זמן. 

בימים הבאים אני מוצאת את עצמי מופתעת כל פעם שאני נמצאת ליד השתקפות שלי, בחלון של הרכב, בצללית בחלונות ראווה, במראות מחוץ לבית. בערב כשאני יוצאת להליכה אני רואה את הצל שלי - גם הוא השתנה. 

תחושה של זהות מבולבלת ומתבלבלת ויחד איתה מהולה תחושה של עוצמה שכן אני מתחילה להבין שיש בי את הכוחות הפנימיים להתמודד עם זה. 

אין ספק שזה קשה, אפילו מאוד, אבל אני אעבור את זה. אני חזקה. 

 

ברגעים הקשים שלי אני מכריחה את עצמי להידבק בחיידק האופטימיות של בנזוגי, הוא מזכיר לי שזה זמני ושתיכף-תיכף זה יהיה מאחוריי . אחרי הכל, הוא קרח כבר עשרים שנה ולו אין תקווה - השיער שלו לא יצמח בחזרה. 

בינתיים מסתכלים ביחד על חצי הכוס המלאה - אנחנו חוסכים כסף עם הקרחות שלנו: 

על תספורות, צבע, גוונים, תכשירי שיער ושמפו - אפילו חשבון המים שלנו התחיל לחייך :-)) 

 

 

 

Please reload

אם מתחשק לכם מוזמנים לקפוץ לבקר אותי באתר המקצועי שלי, 
נחמד שם: 

© כל הזכויות שמורות לשלי פדן לורבר