השד הציבורי

הציצי - מה לא נכתב כבר ונאמר עליו? מצד אחד משמש משחר ההסטוריה כמקור של נשיות, הזנה, מיניות, כוח, מגדילים אותו, מקטינים אותו, מראים אותו, מכסים אותו - כל כך הרבה נכתב וייכתב על האיבר הזה אבל אני רוצה לשפוך אור על נקודת המבט שלי בחודשים האחרונים.

בשבילי הוא איבר הפרטי שלי שהפך להיות ציבורי. בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי דנה על השד שלי עם המון אנשים: בני משפחה, רופאים, אחיות, חברים וחברות ואפילו עם לא מעט חברות וירטואליות.

אפילו ברמה הפיזית - הפסקתי לספור כמה רופאים למיניהם כבר מיששו ונגעו בו בחמשת החודשים האחרונים. המחשבה הזו זורקת אותי אחורה לתקופות אחרות בחיי בהן הרגשתי שהשד שלי איננו פרטי - להבדיל אלף אלפי הבדלות מהיום - מדובר בתקופת ההנקות של הגורות שלי ובמיוחד הימים הראשונים אחרי הלידות.

אחרי הלידה הראשונה התקשיתי מאוד בהנקה. הקושי התחיל עוד בבי״ח לאחר הלידה, אני הייתי מאוד נחושה להניק ולא כל כך הבנתי איך עושים את זה. אני לא אכנס פה לכמה קשה וכמה מתסכל אבל רק אומר שכל כך רציתי להניק שבמסגרת ה״נחישות״ שלי הגעתי למצב שהתינוקת שלי בכתה יום שלם כי היא הייתה רעבה ואני הייתה בטוחה שהיא אוכלת כמו שצריך. אז התחיל מסע של תיקונים בעזרתה של יועצת הנקה מופלאה שעזרה לנו כמו מלאכית. 10 ימים ארוכים בהם כל מה שהחצי שלי ואני עשינו היה להתעסק בהנקה, בשאיבות, בהאכלות עד ששתינו תפסנו את העניין, ואז היא ינקה - ואוהו איך שהיא ינקה. בלי הפסקה…לתקופה מאוד ארוכה.

אז למה השד היה ציבורי בתקופה הזו ?-

האחיות במחלקה במחלקת יולדות נגעו בו -

יועצת ההנקה דיברה רק עליו מן הסתם וגם היא נגעה בו -

במשך ימים שלמים שאבתי במשאבת חלב, עשיתי קומפרסים ומקלחות אינסופיות והכל כדי לסדר את ההיצע והביקוש של החלב. הציצי הפך להיות האיבר המדובר ביותר בבית. שד ציבורי….

ההנקה הייתה חשובה לי עד מאוד עם שלושת הבנות, היא מעולם לא באה לי בקלות, ההתחלה הייתה תמיד קשה, מייאשת ומתסכלת אבל עם שלושתן נלחמתי להניק. אני לא רוצה להיכנס פה לדיון על הנקה, בשבילי הנקה היא חלק מהותי מהאימהות שלי, מהקשר שלי לבנות, מהתזונה הפיזית והרגשית שלהן. הנקתי את שלושתן תקופות ארוכות מאוד וזה עשה לי ולהן טוב.

אבל עכשיו - אני מרגישה בגידה. האיבר שלי שהייתה לו כל כך הרבה משמעות בעיניי בתפיסת האמהות הראשונית שלי בגד בי. במקום חום, נחמה והזנה שוכן בו גידול סרטני, שוכן בו מוות.

המרחק כל כך קצר בין הבטחון והנחמה שהפכו לאימה. מכל התסריטים החרדתיים שעברו לי בראש עם השנים, לא עבר ולא פעם אחת החשש שיהיה לי סרטן בשד, איכשהו היה לי בטחון שזה לא יקרה, כאילו יש לי איזו תעודת ביטוח לשד. איזה בדיחה….

בהתחלה, עם הגילוי, תחושת הבגידה הייתה נוראה, עם הזמן אני מניחה שהתרגלתי והסתגלתי אליה והתחלתי תהליך של התנתקות ופרידה. התנתקות מהתחושות ההן שנקשרו לי בשד וקבלה של ההבנה שאני נפרדת מהגוף שלי כמו שהוא היה פעם ולומדת לקבל משהו אחר - שונה.

אני עדיין בתוך התהליך, עדיין מתאבלת, לא יודעת מה צופן לי עוד העתיד מבחינת המשך הטיפול אחרי שאגמור את הכימותרפיה ומאמינה בכוחותיי להתמודד עם מה שיגיע. אבל בינתיים - לא קל…..

ואם מנסים לסחוט לימונים ללימונדה, מזמינה אתכם לצפות בסרטון הבא - בחורה מקסימה שנתקלתי בה במרחבים הוירטואלים, היא עברה ניתוח כריתה דו צדדי והיא צילמה טייקאוף של כמה תמונות אמריקאיות מאוד מפורסמות. מזהירה מראש שהסרטון כולל תמונות בוטות.

ורק למי שיש קיבה יציבה והרבה הומור שחור - תקליקו פה ותראו את הוידאו שהיא עשתה בו היא מונה את חמשת הסיבות שבגללן היא אוהבת את ניתוח הכריתה שלה. אני נקרעתי ממנו מצחוק.

ואם הגעת עד פה?

גילוי מוקדם מציל חיים זה לא סיסמה - גילוי מוקדם הציל את החיים שלי! תעשי טובה - תרימי טלפון עכשיו ותקבעי לעצמך תור לבדיקה.