החיים, השמחה והכאב
הניתוח שלי מתקרב ובא - בשבוע הבא - מביא איתו התמודדות חדשה בשבילי ובשביל הסביבה שלי.
בשבועות האחרונים אני עוסקת הרבה בחשיבה איך אני מתווכת לבנותיי את האירוע הזה: קודם כל את ההיעדרות מהבית לכמה ימים ואחריו את תקופת ההחלמה.
שלוש בנות בגילאים שונים, כל אחת עם האופי הייחודי לה - כל אחת מתמודדת עם הסיטואציה בדרכה ואנחנו מנסים להתאים את עצמנו לכל אחת באופן אינדוידואלי.
כל אחת מהן - עולם ומלואו - מזמנת לנו התמודדות אחרת ואנחנו עומדים למולן - נפעמים מהעומק של כל אחת, מהתובנות המדהימות ומהאהבה.
אני הולכת לישון עם המחשבות ומתעוררת איתן כל יום.
הבוקר, אני פותחת את הפיד של הפייסבוק ונתקלת בהמון פוסטים שמספרים על דפנה מאיר שנרצחה אתמול בפתח ביתה מול עיניי ילדיה.
הלב מתרסק.
כואב את מותה של אישה שאינני מכירה - כואב את האובדן של ששת הילדים שלה שברגע אחד השתנו חייהם מבלי הכר. אי אפשר לתווך להם את מה שקרה אתמול - אי אפשר לתכנן, לתמלל, להסביר, להכיל.
החיים שלהם השתנו. וזהו.
משהו בנקודה הזו המשיקה מערער אותי וגורם לי לחשוב על ענווה, הודיה ופרופורציה.
איש חכם אמר לי פעם שהצרות שלי הן החלומות של מישהו אחר -
אי אפשר ולא רצוי לחיות את החיים עסוקים בהשוואות - לא בדברים הטובים ולא בדברים הרעים של אנשים אחרים. אבל אחת התובנות שלי מכל מה שקורה לי בחודשים האחרונים היא שהצרות שלי הן הצרות שלי וטוב שכך. אני יכולה להתמודד עם הצרות שלי ועם הקשיים שלי. יכול להיות גרוע יותר וקשה יותר.
אז כן - פרופורציות - לפעמים זו הסטירה שאתה צריך בשביל לקום בבוקר ולהיות בעוונה ובהודיה - על מה שיש, עם הטוב והרע שבו.
ואז בדרכי לפגישת הבוקר, פותחת את הרדיו ושומעת את השורות הבאות משיר של אברהם טל:
אין לנו מושג מה יביא העתיד לחיינו
מודה על מה שיש
החיים השמחה והכאב